האם הבשורה נועדה לענות על צרכינו? למלא את השאיפה שלנו למשמעות? לשנות את פני החברה שלנו? ללמד אותנו להיות אנשים טובים? לעזור לעניים? להעניק לנו עושר ובריאות?
כל התפיסות האלה לגבי הבשורה מתמקדות בבעיה כלשהי וטוענות: "זהו לב ליבה של הבשורה". אבל האם הן משקפות את לב ליבה של הבשורה? האם הן משקפות את הבעיה הבסיסית ביותר שהבשורה עונה עליה?
לפי הכתובים, אף אחת מהן אינה משקפת את לב ליבה של הבשורה או את הבעיה שהבשורה עונה עליה. הכתובים מלמדים במפורש שהבעיה הבסיסית של האנושות היא החטא שלנו וזעם אלוהים שהוא מעורר.
- "לפני זעמו מי יעמוד, ומי יקום בחרון אפו; חמתו ניתכה כאש, והצורים ניתצו ממנו" (נחום א 6).
- "ואמנם זעם אלוהים ניגלה מן השמיים על כל עוולתם ורשעתם של בני אדם המעכבים ברשעתם את האמת" (רומ' א 18).
- "אל יתעה אתכם איש בדיבורי הבל. בגלל הדברים הללו בא זעם אלוהים על בני המרי" (אפס' ה 6).
- "ומלכי הארץ והנכבדים, שרי האלפים והעשירים ובעלי העוצמה, כל עבד וכל בן-חורין, התחבאו במערות ובסלעי ההרים, ואמרו להרים ולסלעים: "ניפלו עלינו והסתירו אותנו מפני היושב על הכיסא ומזעם השה, כי בא היום הגדול, יום חרונם, ומי יכול לעמוד?" (התג' ו 15-17).
זעם אלוהים על חטאינו הוא הבעיה הבסיסית ביותר שהבשורה עונה עליה. ישוע מת על הצלב כדי להיות הכפרה שלנו והקורבן המעביר מעלינו את זעם אלוהים (רומ' ג 35; יוח"א ב 2, ד 10) כדי שדרך אמונה בו ניוושע.