כיצד השתנתה השקפתי לאורך השנים?
מאת מרק דבר
© כל הזכויות שמורות ל-9Marks
כבר כשהגעתי לאמונה בתקופת התיכון, תפקידה של הקהילה המקומית היה נושא חשוב בעיניי. אני נזכר שבקיץ הראשון שלי בתור משיחי ביליתי שעות רבות בספרייה של הקהילה שלי ויצרתי טבלאות עם סטטיסטיקות שבהן השוויתי את המספר ההולך וגדל של חברי קהילה על הנייר, לכמות ההולכת וקטנה של האנשים המגיעים לאספות. זה היה בעידן הקדם-מחשב, ולכן צירפתי למחקר שלי כרזה שעליה שרטטתי בקפדנות עקומות המתארות את המספר הרשמי של חברי הקהילה ואת מספר המשתתפים באספות. הפער בין שתי העקומות גדל באופן משמעותי מתישהו בשנות הארבעים או החמישים. אף על פי שהשקעתי שעות על גבי שעות בכרזה, ובמיוחד בחקר הנתונים שעמדו בבסיסה, היא הוצגה על אחד הקירות הבולטים בבית הקהילה שלנו זמן קצר בלבד. תליתי את הכרזה ללא אישור (רעיון כזה כלל לא עלה בדעתי) – הסרתה אושרה במהירות בהתאם לכללי הקהילה.
במהלך הלימודים שלי במסלול ההכשרה לרועי קהילות, כאשר גדלתי באמונה והבנתי את חסד אלוהים באופן מלא יותר, גדלה גם הדאגה שלי בקשר לתופעה שאנשים בקהילה קוראים לעצמם מאמינים, אך אורח חייהם אינו משקף זאת. מקרים רבים של "חזרה בתשובה" שעליהם סיפרו לי, נראו לי מוטעים באופן מובהק. הפכתי חשדן כלפי סוג הבישור שייצר את הנתונים המוגזמים האלה, ומה שיותר משמעותי, את סוג האנשים שכל כך בטוחים בעצמם אך כלל אינם פעילים.
במהלך לימודי התואר השלישי שלי, לפני כעשר שנים, התחלתי להתמקד עוד יותר בנושא הקהילה, במיוחד בחשיבותה של הקהילה המקומית. אני נזכר שיום אחד היה לי ויכוח סוער עם חבר שעבד בארגון משיחי שאינו קשור לקהילה מסוימת. שנינו הלכנו לאותה קהילה. אני הצטרפתי לקהילה באופן רשמי מיד כשעברנו לאותה עיר. הוא הצטרף כמה שנים מאוחר יותר והחליט להגיע אך ורק למפגשים בלי להפוך לחבר קהילה באופן רשמי. הוא בא רק לפגישות הבוקר, וגם אליהן הוא היה מגיע באמצע, כשהגיע הזמן למסר. יום אחד החלטתי לשאול אותו על כך.
הוא ענה בפתיחות ובכנות האופייניות לו. "מה שקורה בשאר האספה לא באמת מועיל לי", הוא אמר. "האם אי פעם שקלת להצטרף לקהילה באופן רשמי?" שאלתי. ניכר היה שהוא באמת מופתע. הוא גיחך בתמימות ואמר: "להצטרף לקהילה? בכנות, אני לא רואה שום סיבה לכך. אני יודע לשם מה אני בא, והאנשים האלה היו פשוט בולמים אותי". המילים האלה נשמעות חסרות רגש כשאני קורא אותן, אבל הן נאמרו בחמימות הכנה ובענווה האופיינית למבשר מוכשר שאינו רוצה לבזבז אפילו רגע מזמנו של האדון. הוא רצה לנצל את זמנו בצורה הטובה ביותר, וכל ההתעסקויות והדאגות הנלוות להצטרפות רשמית לקהילה נראו לו מיותרות לגמרי.
"הם היו בולמים אותי" – המילים האלה הדהדו בראשי. מחשבות שונות התרוצצו במוחי אבל שאלתי רק שאלה פשוטה: "האם אי פעם עלה בדעתך, שאם תשלב זרועות עם האנשים האלה, הם אמנם עשויים להאט אותך, אבל אולי אתה תוכל לעזור להאיץ אותם? האם עלה בדעתך שזה יכול להיות חלק מתוכנית אלוהים בשבילם ובשבילך?" השיחה אומנם נמשכה, אבל היה זה חלקה הראשון שתרם משמעותית לגיבוש המחשבות שלי בנושא. אלוהים מתכוון להשתמש בכל אחד מאיתנו בחייהם של האנשים שסביבנו – אפילו אם לעיתים נדמה שיש לכך מחיר בחיים הרוחניים שלנו.
באותה תקופה, לימודיי על הזרם הפוריטני סיפקו לי הזדמנות לקרוא את הדיונים התיאולוגיים שהתפתחו סביב המשטר הכנסייתי במאה השש עשרה ובמאה השבע עשרה. הדיון הגדול בוועדת ווסטמינסטר היה מעניין במיוחד בעיניי. בצורה מיוחדת משכה את תשומת ליבי הטענה של אחד הצדדים, שסמכות על הקהילה קשורה במהותה לקיום של קשר בין רועה הקהילה לקהילה. הנימוקים לכך שהקהילה המקומית היא הסמכות הקובעת בענייני משמעת ולימוד, נראו לי משכנעים ומבוססים על הכתובים (ראה: מתי יח 17; קור"א ה; קור"ב ב; גלט'; טימ"ב ד). תפקידיהם של רועה הקהילה ושל הקהילה בקביעת אורח החיים של המשיחי הממוצע קיבלו חשיבות חדשה בעיניי.
בשנת 1994 קיבלתי משרה של רועה קהילה בכיר. אף על פי שתמיד כיבדתי את תפקיד זקן הקהילה וכבר שירתתי כזקן בשתי קהילות, קבלת התפקיד של זקן הקהילה הרשמי היחיד בקהילה, גרמה לי לחשוב לעומק (ובצורה אישית יותר) על חשיבות התפקיד. פסוקים כמו איגרת יעקב ג 1 ("עלינו" – המורים – "יהיה הדין חמור יותר") ואל העברים יג 17 (המנהיגים "עתידים לתת דין וחשבון") נעשו משמעותיים יותר בעיניי. הנסיבות חברו יחדיו והדגישו לי את חשיבותה של הקהילה המקומית בעיני אלוהים. אני זוכר שקראתי ציטוט מאת ג'ון בראון ממכתב ייעוץ אבהי שכתב לאחד מתלמידיו, שהתמנה לרועה של קהילה קטנה. וכך כתב: "אני מכיר את היהירות שלך ויודע שתרגיש מעונה לנוכח העובדה שהקהילה שלך מאוד קטנה בהשוואה לקהילות של אחיך מסביב, אבל היה סמוך ובטוח, על בסיס דברו של איש זקן, שכאשר תצטרך לתת דין וחשבון לפני כס המשפט של האדון ישוע המשיח בנוגע לאנשים שעליהם הופקדת, תיווכח שהיה לך די והותר". כאשר התבוננתי בקהילה שהייתי אחראי לה, הרגשתי את המשקל של אחריות שכזאת לפני אלוהים.
את אותו השיעור למדתי שוב ושוב דרך העבודה הרגילה שלי במהלך השבוע. כשלימדתי את הבשורות ולאחר מכן את האיגרות, היו לי הזדמנויות רבות לחדד את ההבנה בנוגע לאהבה הנדרשת מהמאמינים. ציינתי שאומנם קטעים מסוימים מכתבי הקודש מלמדים שעלינו, המשיחיים, לאהוב כל אדם (למשל תסל"א ג 12), אך רבים מהקטעים שנעשה בהם שימוש נרחב ללמד זאת, בעצם מלמדים שעלינו לאהוב זה את זה. אני זוכר שהטפתי מתוך מתי י והדגשתי שההוראה לתת כוס מים קרים ניתנה לטובת "אחד מאחיי הקטנים האלה" (מתי כה 40). לאחר המסר ניגשה אליי אישה אחת ואמרה לי שהרסתי לה את "הפסוק של החיים".
אבל מבחינתי, לעומת זאת, כל הפסוקים שבהם מופיעים הביטויים "זה את זה" ו"איש את אחיו" התחילו לרקום עור וגידים ולהחיות את האמיתות התיאולוגיות שהכרתי: שאלוהים דואג לקהילה שלו. כשהטפתי על פרקים ג-ד של האיגרת אל האפסים התבהר לי שהקהילה היא מרכז תוכניתו של אלוהים להודיע את חוכמתו לרשויות ולממשלות שבשמיים. כששאול דיבר אל זקני קהילת אפסוס, הוא אמר על הקהילה שאלוהים "קנה (אותה) בדמו שלו" (מה"ש כ 28). וכמובן, מוקדם יותר, כאשר המרדף של שאול אחרי המאמינים נקטע בדרך לדמשק, ישוע לא שאל את שאול למה הוא רודף את המשיחיים או אפילו את הקהילה. המשיח כל כך הזדהה עם הקהילה שלו, שהוא הטיח בשאול את השאלה המאשימה: "שאול, למה תרדפני?" (מה"ש ט 4). ללא ספק הקהילה תפסה מקום מרכזי בתודעתו של אלוהים כאשר הכין את תוכניתו הנצחית וכאשר הקריב את עצמו, והיא גם מושא דאגתו המתמשכת.
אולי כל זה נראה יותר כמו הסבר לחשיבותה של הקהילה באופן כללי ופחות של הקהילה המקומית, אבל במהלך הטפתי מהכתובים מדי שבוע, הבנתי מעבר לכל ספק שכאשר המילה "קהילה" מופיעה בכתובים, הכוונה בדרך כלל לקהילה המקומית. מערכות היחסים בתוך הקהילה חשובות כל כך כי בהן התלמידות באה לידי ביטוי הלכה למעשה. אהבה מתקיימת בעיקר בסביבתנו הקרובה. הקהילה המקומית היא המקום שבו אמורה האהבה הזאת להיראות לכל העולם. לכן ישוע לימד את תלמידיו ביוחנן יג 35-34: " מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה. כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. בזאת ידעו הכול שתלמידיי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם". ראיתי חברים ובני משפחה שהתרחקו מהמשיח כי חוו קהילה מקומית כזאת או אחרת כמקום נוראי. וראיתי חברים ובני משפחה שהתקרבו למשיח כי ראו בדיוק את האהבה הזאת שעליה ישוע לימד ושאותה הוא חי – אהבה הדדית ללא אנוכיות – והם נמשכו אליה באופן טבעי. כך הקהילה, כלוח התהודה של דבר אלוהים, נעשתה מרכזית יותר בהשקפה שלי לגבי בישור ולגבי הדרך להתפלל ולתכנן בישור.
הקהילה החלה לתפוס מקום מרכזי במאמציי להבין איך נוכל להבחין בחזרה בתשובה אמיתית אצל אנשים אחרים, ולהיות בטוחים בה בנוגע לעצמנו. אני זוכר שבזמן הכנת מסר על איגרת יוחנן הראשונה ד 21-20, פסוקים אלה היכו בי. "איש אם יאמר 'אוהב אני את אלוהים' והוא שונא את אחיו, שקרן הוא. כי מי שאיננו אוהב את אחיו אשר הוא רואה אותו לא יוכל לאהוב את האלוהים אשר הוא איננו רואה אותו. מצווה זאת קיבלנו ממנו, שהאוהב את אלוהים יאהב גם את אחיו". גם שני הפרקים הראשונים של איגרת יעקב דנים באותו המסר. לא נראה לי שהאהבה הזאת היא עניין של בחירה.
לאחרונה, ההתעסקות הזאת בחשיבות הקהילה עוררה בי הערכה מחודשת למשמעת הקהילתית ככלי לעיצוב ותיקון חיי הקהילה. ברור שאם אנחנו אמורים לסמוך זה על זה בקהילות שלנו, משמעת חייבת להיות חלק מהתלמידות. ואם אנחנו שואפים לאותה משמעת שאנחנו רואים בברית החדשה, עלינו להכיר זה את זה ולהיות מחויבים זה לזה. חייבת להיות לנו מידה של אמון בסמכות. כל ההיבטים המעשיים של אמון בסמכות בנישואין, במשפחה ובקהילה מתגבשים בסביבתנו הקרובה. חוסר הבנה בנוגע לכך, ובעקבותיו חוסר שביעות רצון מסמכות והתמרמרות כלפיה, נראים לי קרובים מאוד למהותו של החטא הקדמון. מתוך כך ניתן להסיק שההבנה של הרעיון הזה מאוד קרובה ללב פעולתו מלאת החסד של אלוהים כשהוא מחדש את מערכת היחסים איתנו – מערכת יחסים המשלבת סמכות ואהבה.
בסך הכול אני יכול להבין למה בעבר מאמינים ייחסו חשיבות גדולה כל כך להיעדרות מאספות הקהילה. ואני חושב שאני מבין איזה נזק נגרם במישורים רבים כאשר הפער בין מספר חברי הקהילה הרשומים לבין מספר הנוכחים באספות התחיל לגדול. קבלת ההחלטות לגבי השתתפות באספות הקהילה הפכה לעניין אישי במקום שתהיה עניינה של הקהילה כולה. בשל כך נגרם הרס בקהילות שלנו ובחייהם של אנשים רבים שנהגו להגיע לקהילה בעבר.
כעת שאלות נוספות מתרוצצות במוחי, שאלות לגבי סמינרים ו"מנהיגים משיחיים" שנמצאים במקום אחר כל סופ"ש, רועי קהילות שאינם מבינים את חשיבותה של הקהילה, וחברי קהילה מסכנים שמשוטטים מקהילה אחת לאחרת כמו צרכנים מתוסכלים. אם ירצה האדון, העשור הקרוב יהיה לא פחות מעניין מהעשור שעבר.
המאמר הזה הופיע לראשונה בגליון ינואר-פברואר 2002 של Modern Reformation ופורסם כאן באישור לאחר שינויים. ראה www.modernreformation.org.