הבסיס בכתובים להוראה פרשנית

מאת מייק בולמור

© כל הזכויות שמורות ל-9Marks

מהי הוראה פרשנית? התוכן והמסר של הוראה פרשנית כפופים לתוכן ולמסר של קטע מסוים בכתבי הקודש. הדובר אומר את מה שהקטע אומר, ומטרתו היא שהדרשה תחולל בשומעיו בדיוק את מה שאלוהים מבקש לחולל באמצעות הקטע הזה בדברו.

אם אתה מורה בקהילה, דמיין שאלוהים עצמו יושב בקהילה בזמן שאתה מלמד. מה תהיה ההבעה על פניו? האם היא תאמר: "זאת לא הייתה כוונתי בקטע כלל וכלל" או שאולי דווקא: "כן! לכך בדיוק התכוונתי"?

הבסיס בכתובים להוראה פרשנית נמצא בראש ובראשונה בקשר שבין תפקיד הרועה והמורה, שהוא מתנת הרוח שנתן המשיח לקהילה אחרי שעלה השמימה (אפס' ד 11), לבין הציווי שניתן לרועים ולמורים להכריז "את הדבר" (טימ"ב ד 2). הכתובים מצווים על מי שמלמד בקהילה להכריז וללמד את דבר אלוהים.

ספר מעשי השליחים מדגים טוב יותר מכל ספר אחר בכתובים שנכון לזהות בישור עם ההוראה של דבר אלוהים. הביטוי "דבר אלוהים" לאורך הספר מייצג תמיד את תורת השליחים. למשל, השליחים אמרו בפרק ו פסוק 6 : "לא רצוי שאנחנו נעזוב את דבר אלוהים ונשרת בשולחנות" (ראה גם יב 24; יג 5, 46; יז 13; יח 11 ועוד). לעיתים כתוב "דבר האדון" (ח 25) ולעיתים "הדבר" (מה"ש יז 11). ספר מעשי השליחים מזהה באופן ברור ועקבי את תורת השליחים  עם הביטוי "דבר אלוהים".

אומנם תוכן המסר שלימדו השליחים היה בשורת הריצוי עם אלוהים באמצעות ישוע המשיח, אבל הם העבירו והסבירו אותו למאזינים כמעט תמיד בעזרת הוראה פרשנית של התנ"ך. כלומר, דרשה בימי הברית החדשה הייתה הכרזה של "דבר אלוהים", וחלק חשוב ממנה היה פירוש התנ"ך. מכאן נובעת המסקנה שאנחנו חייבים לכלול את התנ"ך ב"דבר" שאותו עלינו להכריז. הברית החדשה מחזקת את המסקנה הזאת באופן ישיר (למשל טימ"ב ג 16; רומ' ג 2) ובאופן עקיף (למשל רומ' טו 4).

מכאן ש"הדבר" הוא הבשורה על ישוע כשם שנבואות התנ"ך מעידות עליה והשליחים מסבירים אותה בברית החדשה. זהו הדבר שיש "לומר" (מה"ש ד 29), שהשליחים "השמיעו" (יג 5) והשומעים "קיבלו" (יז 11) כ"דבר אלוהים". גם שאול השליח מזהה באיגרותיו את דבר אלוהים עם הכרזת הבשורה. הוא מכנה ללא היסוס את המסר שלו "דבר אלוהים" (קור"ב ב 17; ד 2; תסל"א ב 13) או פשוט "הדבר" (טימ"א ה 17).

גם ההקשר של הפסוק שבו מורה שאול לטימותיאוס: "הכרז את הדבר", תומך ברעיון שאין הבדל בין דרשה ("הכרז את הדבר") לבין הוראת דבר אלוהים. טימותיאוס ידע מייד לאיזה "דבר" שאול מתכוון. כפי שברור מסיפור החיים של טימותיאוס, "הדבר" כולל הן את "כתבי הקודש" (טימ"ב ג 15) והן את תורת השליחים –  "אבל אתה עמוד בדברים אשר למדת ואשר מצאתם נכונים, שהרי יודע אתה ממי למדת" (שם, 14).

מכל הכתוב נותר לנו להסיק ש"הדבר" שעלינו להכריז הוא האמת, והיא כוללת את כתבי התנ"ך ואת תורת השליחים על המשיח – הברית החדשה. מכאן שנכון לזהות את "דבר אלוהים" עם הכתובים שבידינו. זהו המסר שעל הרועים והמורים ללמד. עלינו להכריז את "הדבר" שאלוהים דיבר, תיעד בכתובים והפקיד בידינו. חייהם הרוחניים של אנשי אלוהים תלויים בדבר אלוהים (דבר' ח 3). בדיוק מסיבה זו רועי קהילה צעירים מצוּוים: "שקוד על קריאה בציבור של כתבי הקודש, על ההטפה ועל ההוראה, עד שאבוא" (טימ"א ד 13). אם הציווי הזה חל עלינו היום, והוא אכן חל עלינו, הרי שעלינו להכריז וללמד את דבר אלוהים מתוך ספר הכתובים כולו.

כיצד עיקרון זה יבוא לידי ביטוי מעשי? מי שמכין דרשה צריך לקחת קטע מדבר אלוהים וללְמד אותו ביסודיות. כך הוא יוכל להיות "פועל לא יבוש המחלק נכונה את דבר האמת" (טימ"ב ב 15). ספר נחמיה ממחיש כיצד מתבצעת הוראה כזאת: "ויקראו בספר בתורת אלוהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמ' ח 8). אלוהים התכוון והבטיח שהוראה שכזו תשיג את אחת ממטרותיו העיקריות: לקבץ את אנשיו ולבנות אותם.