‏שאלה של נאמנות - אלברט ט. בריקנר

  ‏(מתוך The Hebrew Christian  כרך מ"ח, מס' 4 שבהוצאה)
הודפס לראשונה בעברית במעט לעת, ילקוט למחשבה משיחית,
יולי ספטמבר 1977, גיליון מס. 13, עמ' 6-9.

‏מדי פעם אומרים לי יהודים שונים שאמונתי הגלויה בישוע מנצרת היא בגידה בעמי. פעם התלוויתי אל ידיד, שגם הוא מאמין בישוע, בשעה שביקר במשרדו של רב ידוע מעירנו. הרב טען שאמונתנו היא התכחשות לעמנו וזניחת מסורתנו הלאומית. ידידים יהודיים מתקשים להבין שאני טוען שאני גם יהודי וגם מאמין בישוע. יש אפילו גויים שרואים בכך סתירה. לדעת רוב היהודים ומספר נכבד של לא-יהודים, יהודי שמאמין בישוע הוא יהודי שזנח את עמו וקיבל על עצמו - מכורח אמונתו עצמה - נאמנות אחרת. זוהי שאלה שנאבקתי בה רבות. גדלתי בבית יהודי מסורתי למדי בזרם האורתודוכסי של היהדות. מעולם לא עודדו אותי להתייחס ליהדותי בקלות ראש. אמנם לא היינו אדוקים עד כדי קיצוניות בשמירת הלכות הרבנים, ‏אבל גם לא נהגנו בהם כלאחר יד על אף העובדה שיחד עם רבים אחרים קיבלתי את יהדותי כדבר שמובן מאליו. תהליך ההתבגרות הביאה גם למחשבה רצינית יותר בשאלת הקשר בין עובדת. היותי יהודי לבין משמעות החיים ויעודם.
‏
משהר היה חסר
‏מצוות היהדות הרבנית היו נפלאות בעיני. מי יכול למצוא פגם בצווה לאהוב את אלוהים בכל הלב ואת רעך כמוך? אבל נדמה היה לי שמשהו חסר. האלוהים הנפלא הזה שלמדתי אודותיו מילדותי היה רחוק ובלתי מציאות. היה זמן שאפילו הטלתי ספק בקיומו, אלא שנאבקתי בבעיה הזאת והגעתי למסקנה שקיומו הוא מעין צורך הגיוני מחייב - אבל איך יכולתי לאהוב אלוהים שהיה רחוק ממציאות חיי, שלא הכרתי ושלא היה לממש בניסיוני האישי היום-יומי? שמירת מצוות הדת לא נתנה לי הרגשה של קירבה אישית רבה יותר אליו. מצד שני, הזרות הזאת שנאבקתי בה לא ‏הייתה מוכרת לי ממה שידעתי על אבותינו כפי שהם מתוארים בכתבי הקודש. נראה ‏היה לי שהם נהנו מסוג מסוים של הכרות אישית עם אלוהים. היה עלי גם להודות - ברגעי הטובים ביותר - שלא מצאתי בתוכי את הכוח לאהוב את רעי כמוני, אפילו אם רציתי. היה לי רושם ברור שמציאות זו של דת שאין בה תחושה של קירבת אלוהים הייתה גם קניינם של ידידי ובני משפחתי. גם לא התרשמתי שזה הפריע להם כלל. אני חשתי אי-נוחות משום שהמצב הזה הטריד אותי ומשום שלא הטריד את האחרים. שאלתי את עצמי, האם אני מייחס לעניין חשיבות רבה משצריך? האם אינני מצפה ליותר מדי? לא הייתי קנאי דתי. גם לא עסקתי בשאלות אלה כל הזמן. מדי פעם נזכרתי בהן ושבתי לעסוק בהן ברצינות. אבל היו לי עוד הרבה דברים אחרים שהעסיקו אותי ומלאו את מחשבותיי.
‏
לבסוף הגעתי למסקנה שאין שום תשובות לשאלות הללו. במשך הזמן למדתי לעשות את כל התנועות והעוויות הדתיות שנדרשו בלי שהתנסיתי בסיפוק העמוק שבא לאדם מאמונה חיה ומעמיקה. יום אחד משפחתי ואני עברנו משבר. חשתי את הריקנות שבי באותם ימים כפי שלא חשתי אותה מעולם. באותה עת שמעתי על ישוע כמי שמקרב את האדם לאלוהים. משפחתי ראני כבר שמענו עליו לפני כ, אבל אז חשבנו שאמונה בישוע עומדת בסתירה להיותנו יהודים ולכן לא התעמקנו בנושא. מאוחר יותר, בשעת המשבר, הצורך הדוחק והדחוף היחיד שעמד לפנינו היה כיצד לבוא במגע עם האלוהים ‏החי והאמיתי; מעיין לשאוב אמונה חיה, מחייה ואיתנה שתוכל לעודד בחיינו תקווה וכוח בשעה שנדאה היה לנו שכל חיינו התמוטטו. עמדנו אז מול מוות וסבל. שאלת זהותנו כיהודים עדיין הייתה קיימת, אבל את המקום הראשון תפסה אז הכרתנו במידה הרבה שהיינו זקוקים לאלוהים. שעת המשבר הביאה אותנו לראות את הדברים במשקלם היחסי הנכון והצביעה על הדבר החשוב מכולם, שעוד קודם לכן מן הראוי היה שיהיה בראש מאווינו.
‏
הצר השני של הנאמנות
‏מלבד תחושת הצורך והרצון לבוא במגע עם אלוהים, היה נתון נוסף שעודד בי את הנכונות לעיין במה שישוע אמר על עצמו. הדרך היחידה שאני יכול לתאר זאת היא לומר שנראה היה לי שישוע עומד במרכז זרם החיים היהודיים. בין אלו שסיפרו לי על ישוע היו יהודים. אמונתם לא המעיטה את דבקותם ביהדותם או את נאמנותם לה. להיפך, הם הראו יותר עניין בזהותם היהודית וביעוד העם היהודי מרוב האנשים שהכרתי. הם ראו את אמונת ישוע כמשהו שהשלים והגשים את יהדותם ולא ככפירה בה. אותם גויים שהאמינו בישוע ושסיפרו לי ולמשפחתי על אמונתם בו אמרו לנו שמקור כל ברכותיהם טמון בעם ישראל. הם ראו עצמם שותפים לברכות התורשה היהודית .יותר מכך, הם עודדו אותי לחפש את התשובות לשאלותיי בכתבי הקודש - דבר שאיש לא עשה לפניהם. בעבר שוחחתי עם רבנים, מורים לעברית, הורים וידידים, אבל איש מהם לא רמז שאוכל למצוא את התשובות בתנ"ך. ידעתי שישנם פירושים שונים לכתוב שם, אבל, כשפניתי לכתובים, השתדלתי לעשות זאת בלי דעות קדומות. התבססתי על ההנחה שיש לתנ"ך מה לומר ושהמשהו הזה נמצא מעבר לפירושים, למסורות ולדעות השונות. ואכן, מצאתי שם דברים שלא חלמתי מעולם על קיומם.
‏
אחד הדברים המרשימים ביותר בכחבי הקודש היא הכנות שהם מציגים בה את האדם כחוטא לפני אלוהים קדוש. אפילו האנשים הקדושים ביותר בתנ"ך הכירו בחטאם כשעמדו לפני אלוהים. נדמה שהאדם עומד חשוף כשהוא עומד לפני אלוהים. שום דבר איננו נסתר. כתבי הקודש אינם מתעלמים מן החטא וגם אינם מדגישים אותו יותר מהראוי; הם מציירים אותו כפי שהוא נראה בעיני אלוהים. נוסף על כך, היה
‏לי רושם ברור שדמות המשיח כפי שהיא מצטיידת בתנ"ך מתאימה לזו של ישוע מנצרת. עוד לפני שהתחלתי ללמוד את הברית החדשה היה לי ברור שהיו קווים ומאורעות מקבילים רבים עד כדי פליאה. איזה מעשה מופלא ועצום זה היה, שאלוהים יתקרב לבני אדם עד כדי כך! התקשיתי להאמין שזוהי המצאה אנושית גרידא. נדמה היה לי שהמעשה הזה משפיל את כולנו תחת יד אלוהים הנשגבה ומוציא ממפרשי גאוותנו המטופשת את הרוח שמניעה אותה. תוך כדי כך שאני מחפש, שואל ומהסס, פגשתי יהודיה שהאמינה במשיח והיא הציבה לפני אתגר: "האם אתה באמת רוצה לדעת אם ישוע הוא המשיח?" "כן", אמרתי, "הייתי רוצה". "אם כן, מדוע אינך שואל את אלוהים?" היא השיבה. נדמה לי שזה היה הרגע שמצאתי את עצמי עומד מול הנאמנות החשובה מכולן. האם הייתי מוכן לחפש אחרי אלוהים על פי התנאים שלו? האם הייתי מוכן להניח הצידה אח ההנחות והדעות הקדומות שלי ולהאמין שהאדון חולי ארץ יכול להראות לי את האמת, אם רק ארצה בה בכנות ואם אהיה מוכן ללכת בדרכיה כל עוד רוחי בי? מאוחר יותר התברר לי שכתבי הקודש באמת מחייבים את הדורשים אחרי ה' ‏לדרוש אחריו במסירות חסרת פשרות מהסוג שתיארתי. אלוהים אומר בפי ירמיהו, למשל, "ובקשתם אותי ומצאתם כי, תבקשוני בכל לבבכם" (שם, כ"ט 13 ‏). 

‏אלה הם רק כמה מהדברים שהביאו אותי לבסוף לאמונתי בישוע. אני מכיר בכך שניסיוני שונה משל אחרים. אני גם ער לכך שאנחנו, היהודים, נוטים לדחות את טענותיו של ישוע להיות המשיח משום שהרבה מאד ממה שנעשה בשמו זר לנו ואף עוין את טובתנו הבסיסית. אנחנו רגישים מאד לעובדה שיהודים רבים סבלו בידי אנשים שראו את עצמם כתלמידיו. כל זה נוטה לחזק את נאמנותנו לזהות היהודית, ואת התנגדותנו לבשורה ולישוע עצמו. ככל שיש בטענות אלה ממש - ולא אני הוא שינסה לכפור או להתעלם מכך - אני יכול גם להעיד שניסיוני האישי הביא אותי לראות שיש צד שני לשאלת הנאמנות היהודית וישוע. השאלה הראשונה היא שאלת יחסינו לאלוהים עצמו, כפי שלמדתי להבין באותו זמן. שאלה זו הפכה לשאלה העיקרית בחיי אז משום שהמשבר שעברתי חשף בקרבי חלל רוחני וגילה את חוסר תחושת קירבת האלוהים שידעתי. מצוות הדת לא יכלו לשנות מצב זה במאומה. "איך אוכל לבוא במגע עם אלוהים?" זו הייתה השאלה המרכזית. אבל מה הקשר בין שאלה זו להיותי יהודי ? בפעם הראשונה בחיי התעוררו בלבי שאלות כגון:

‏האם אנחנו, היהודים, קיימים כעם נפרד רק כדי להיות נפרדים, או שיש לכך מטרה כלשהי? האם קיימנו הנפרד לא נועד לתכלית גדולה וחשובה יותר?  אם לומר את האמת ,תחושת החוסר שלי בהכרה אישית עם אלוהים הייתה המניע העיקרי בחיי אז, לא משמעות יהדותי. אלא שחיפושי הרוחניים הביאו אותי לתגלית נפלאה. התשוקה להכיר את אלוהים הוליכה אותי אל אנשים שהפנו אותי לכתבי הקודש ולישוע, והאמונה בישוע הביאה אותי לקשר חי עם אלוהי ישראל. לפתע גיליתי שישוע קשור קשר בל-יינתק באותה תגלית גדולה יותר שקיום העם היהודי נועד לו. גיליתי גם שכשחבקתי את אמונת ישוע, לא כחשתי בשום חלק מיהדותי. להיפך, אמונתי החדשה הביאה אותי להכיר במשמעותה הרחבה והעמוקה יותר. הגעתי למסקנה שאמונת ישראל, כפי שהיא מובנת לאור כתבי הקודש ולאור חייו, פעלו, תורתו, מותו ותחייתו של ישוע, איננה מגיעה לשיאה במסורת כלשהי, אלא באלוהים ובמשיח ישראל שאלוהי ישראל נגלה בו יותר מאשר בכל מקום אחר. ואלוהים עשה כל מה שעשה במשיח, לא רק למען ישראל, כי אם לישועת האנושות כולה. הוא הבטיח לאברהם שכל אומות העולם יתברכו בזרעו (בראשית י"ב 3‏). ברכות אברהם הופכות להיות גם קניין הגויים על ידי ישוע . אלוהים לבש בשר בדמותו של ישוע וכך התגלה לנו במונחים קרובים וברורים יותר מאי-פעם. הוא ‏גם עשה לחיסול בעיית הרחקת האדם מאלוהים בגלל חטאו, ואפשר ליהודים ולגויים כאחר לבוא עם אלוהים במגע חי ומחייה על ידי אמונה בו ובכל אשר עשה למענם.
‏
לא יכולתי להתעלם מישוע
‏למדתי שעובדת היותי יהודי איננה סיבה מַספקת להצדיק את דחייתי את ישוע ואת סירובי להתייחס ברצינות בטענותיו להיות משיח אלוהים. הרי קל מאד לנסות להשתמט מהצורך לשקול דברים אלו ברצינות על ידי הזדקקות למסורת דתית! אבל מציאות החיים המכאיבה מנעה זאת ממני. אהבתם ועדותם העקבית של תלמידי ישוע האמיתיים הראו בעליל שהטענה שאמונת ישוע זרה ליהודים מיסודה איננה נכונה, וההסתמכות על התנ"ך מיקדה את תשומת לבי לעובדה שיש קני מידה אחרים מלבד ההיסטוריה העצובה של יחסי נוצרים ויהודים כדי לקבוע עמדה בשאלת משיחיותו של ישוע. אם אמנם אלוהי ישראל היה האלוהים שחיפשתי, וכתבי הקודש הם באמת התגלות שבאה ממנו, נראה היה שלא אוכל להימלט מהחובה לעיין בהם ברצינות ולקחת ללבי את מה שנאמר שם. אבל כשהקריאה לפנות לכתובים באה דווקא מהמאמינים בישוע וכשהתברר לי שישוע עצמו הסתמך על הכתובים כדי לבסס את עובדת היותו המשיח, לא יכולתי יותר להימנע מלעיין באפשרות שהוא דיבר אמת. חדלתי להגיב ברגשנות למעשיהם האנטישמיים של נוצרים תוך כדי התעלמות מעובדות שונות נוספות שתבעו את תשומת לבי. עמדתי בפני הצורך לענות על שאלה בוערת וברורה שלא נתנה לי עוד מנוח: מהו הקשר בין היהודי מנצרת לבין רצון אלוהים בעולם.
‏
כשאני מסתכל אחורה, אני רואה משהו נוסף. למרות שאנחנו נקראים לחפש אחרי אלוהים בכל לבנו, כפי שנאמר בפסוק שציטטתי מספר ירמיהו, הסיבה איננה שאלוהים אבד אי-שם ועלינו עכשיו לחפש אותו. להיפך, מה שקרה הוא שאנחנו אבדנו ואלוהים הוא שמחפש אותנו. אברהם חֶשֶׁל, ההוגה היהודי הידוע, כל כך התרשם ממחשבה זו עד שעשה ממנה כותרת לספרו על הפילוסופיה של היהדות. קריאת הנביאים לחפש אחרי אלוהים איננה אלא עידוד שבא לנו ממנו להיענות לעובדה שהוא מחפש אותנו באבדננו המכאיב. אלוהים הראה את עמקי אהבתו ואת נחישuת החלטתu להיטיב לנו כאשר היה לאחד מאתנו, נושא בכאב ובמוות, ואמר, "באתי לחפש ולהושיע את אשר אבד". כשנעניתי לו, נמצאתי על ידו וחבקתי במשיח את הנאמנות האמיתית שכל יהודי חייב בה.