לצערי הרב, רבים מבני דורנו מתפלספים כדי להגן על הספקנות המקננת בליבם. יש הסוגדים לאל-לא-אל. אלה עדיין נתונים למרותם של הכתובים ועל ידי כך מרסנים ומייסרים את עצמם בדרכים משונות משום שאין להם בקרבם את האמת. לעומת זאת יש הנמנעים או המסרבים להכיר באמונה כלשהי, וזאת בשל קהות לבבם המתמכר ומשתעבד להבלי העולם הזה. אלה אומרים לעצמם ולאחרים 'אכול ושתה פן מחר נמות'.
אין זה מפתיע שיימצאו בקרב אחינו גם מאמינים וגם כופרים בקב"ה או בישוע המשיח בנו. כתבי הקודש אומרים שכך יהיה ומציאות זו רק חושפת את האמת שבכתובים. אבל לא יאה לנו להניח לספק לכרסם את ליבנו ולהרשות לו להוביל אותנו לבסוף ובעל כורחנו למקום שאיננו חפצים להגיע אליו.
הרי אחריתנו היא כראשיתנו: מעפר באנו ואל עפר נשוב.
שכרון חושים
לפני שנים רבות, בעוד חלב אמי על שפתי, ניסו הורי ומורי־הרוח שלי לטפח את נפשי בדפי תלמוד. במיוחד זכורה לי אמי (עודנה בחיים) אשר מדי בוקר נהגה להטיף לי מוסר השכל. האמרה המפורסמת והאהובה עליה ביותר הייתה, "איזהו גיבור? - הכובש את יצרו". לרוע מזלי, בתקופה זו של חיי טעמתי רבות את מרירותו של שבט מוסר: כבן למשפחה יהודית חרדית חייב הייתי להיכנע למרות התורה. אוי היה לי אם סרתי מאמרי פי הורי כי אז אמרתי לנפשי 'טוב מותי מחיי'. עקב זאת דחיתי בתוקף כל ניסיון ללמדני בדרך כפייתית.
פעם, כשהייתי נער מגודל פיאות כבן 14 ,יצאתי מהבית כהרגלו של יום כדי לפגוש את חברי לעט ולשכונה. בעודי מטייל לי עם שניים מהם חשתי שהם זוממים דבר מה נגדי. לא ייחסתי לכך כל חשיבות כיוון שהכרתי אותם, אך בשל תמימותי, אשר סממניה ניכרו היטב באופיי, בגדה בי תחושתי ובעודי משיב להם דבר, התנפלו עלי. הגוץ שביניהם הוציא מכיסו מספריים וגזז אחת מפאותיי. הם ברחו, אבל את ניבולי פי לבטח שמעו. אותו יום פקד אותי שברון לב עמוק ומאנתי להינחם. היה זה יום של בכי תמרורים. לצערי, הדין וחשבון שמסרתי למשפחתי בעניין הפאה שנגזזה לא הצדיק אותי בעיניהם אלא להיפך - הרשיעני. קנאתם לדת הייתה עיוורת ובלא דעת. את המכות שקיבלתי באותו היום זוכרים אפילו קירות חדר האמבטיה.
לפי מיטב זכרוני, הייתי בגיל מצוות כאשר תרתי לראשונה אחר עיני, ומאז ועד עצם היום הזה מטרידים אותי הרהורי חטא ללא הרף. את אלילות האהבה נטויות הגרון ומשקרות העיניים, המעכסות ברגליהן ומעוררות יצרים הכרתי בגיל מאוחר יותר. ידעתי את טעמיהן וידעתי כיצד לענגיהן, אך מי כמוני יודע כיום שיין גנוב ומתוק זה היה מהול בסם שכרון החושים.
מקץ שנות נעורי המשיכו חטאים לדרוך על במותי ולשלול ממני את החרות האמיתית. המעבר מתקופת הילדות לתקופת הבגרות העמיק את התהום. חיי השתנו כאשר הפכתי עצמאי יותר ויצאתי לתרבות רעה. כניסתי לעולם השקר העמידה בפני מציאות שקשה היה להתמודד עימה. התשוקה ליהנות מכל רגע בחיים הייתה למטרה, אולם ככל שגברה התאווה גברה גם האכזבה. לא מנעתי מעצמי שום הנאה שרק הייתה בגדר אפשרותי, או גם בכו לא היה לי כל יתרון לעומת היתרון הנעלה ביותר. חשבתי שדרכי נכונה, כפי שהרוב סבורים, אך כיום אני יודע שמחשבותיי לא היו על פי השכל הישר. מרוץ חיי היה שיגעון גדלות שהוליך אותי שולל. חלמתי על משהו שלא יכולתי להגשים. חיפשתי את שלא יכולתי למצוא, ומעציב מכל - לא מצאתי מרגוע.
לעתים חשתי כמו אדם הנתון לפיקודו של נוגש אלמוני שמאומה לא יכולתי לעשות כדי להשתחרר מכבליו. הכרתי בעובדה שפוקדות אותי חולשות אופי מטרידות, אך מה לעשות לא ידעתי. "אני זקוק לתרופה אך איה הוא אותו רופא?" רוטן הייתי לעצמי. האם לפנות לרופא בן-אנוש כמוני, כפוף לחולשות אופי שגם הוא נתון לחסדיו של רופא אחר? איזו תועלת יכולה לצמוח לי מרופא שכזה? יום בהיר אחד בשלהי 1983 החלטתי לחולל תפנית בחיי ולחפש רופא בתחום הרוח. אמרתי לעצמי: "אם אמצאהו, לא אעזבהו עד שייתן לי תרופה וכוח על מנת להמשיך לעבוד את אלוהים ביושר ובאמונה". כך גם היה. הפניתי עורף לערכי התרבות שבנתה חברתנו העכורה ונסעתי ירושלימה, לעיר הקודש האהובה עלי, במגמה להרוות את נפשי בערכי דת ומסורת יהודית. את אהבתי לירושלים לא אוכל להביע במלים, 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. אילו היה בי אפילו צל מחכמתו של שלמה המלך עליו השלום אולי הייתי מעז לומר על כך יותר. הואיל ונבצר ממני הדבר, מה גם שאינני ראוי לכך, אני מתנחם בכך שיש לאל ידי לקרוא את כתבי אלוהים הקדושים. ובכן, הזמן עשה את שלו אך את שביקשה נפשי על משכבי בלילות לא מצאתי. הרופא אליו ייחלה נפשי לא היה בירושלים. התפילות והדמעות שנספגו בקיר הכותל לא עזרו, מה הלאה? - רק האל יודע!
ישיבת התפוצות בה למדתי ממוקמת על הר ציון. אומצתי שם על ידי הרב גולדשטיין, יהודי אמריקאי אמיד ובעל הופעה מכובדת. השהייה בישיבה השרתה עלי אווירה רוחנית נעימה, אולם לא לזמן רב שהיתי בה. לאחר ימים ספורים בלבד גבר עלי ייצרי ובבושת פנים חזרתי צפונה, אר הפעם השיבה הביתה הותירה בלבי משקע עמוק מאי-פעם.
האמינו לי, נמאס לי לחיות בעולם מתועב ונואף שיש בו אהבה-לא-אהבה והמתייחס לחיים בחוסר הערכה. מה קורה איתי? באיזה עולם אני חי? האם יש טעם שאשתעבד לדבר שהוא בניגוד לרצוני? לא ולא, בשום פנים ואופן לא יתכן כדבר הזה. אם כן, מה מונע אותי מלחזור בתשובה? הייתכן שאני מחפש דבר שמראש אני יודע שלא אמצא, או שמא אני עוסק בחלומות, שקוע בתרדמת העולם הזה?
מה יוליד יום?
בעיצומו של קיץ ישראלי על חופי אותה עיר יתומה ניסיתי לנחם את עצמי בכל הדרכים האפשריות: פגשתי ידידים וידידות, חילקתי עימם חוויות, אך שוב הכול חזר על עצמו. "מה יוליד יום - אם בכלל יוליד - אינני יודע". לבי הקפוא מתמוסס ועיני זולגות דמעות של אכזבה נוכח מציאות שקשה לי להתמודד עימה: "אינני יכול לשאת יותר. אני מוכרח ללכת. לאן? לאן שהולכת הדרך".
קורא יקר!
באותה עת התעורר בי הרצון לדעת אודות ישוע, אותו שורש אבותיי. מאין בא ולאן הלך? אני מאד רוצה שגם אתה תלך איתי באותה דרך, אך מעטים הם הזוכים ללכת בה. מאחר והצעדה בדרך רבת חסד ומסתורית זו אינה תלויה בנו אלא בו, האדון והמשיח ישוע, בנו יחידו של האלוהים, עלינו להיפטר מגאוותנו, לבקש את חסדו ולקוות שבבוא העת נוכל גם אנו לפסוע במשעול הצר ההולך ומתרחב בקיצו.
בוא ואספר לך כיצד התחלתי אני את מסע-המסתורין הפנימי שלי אל עולם הצדק והאמת אשר בו נפרשה לפני מציאות יקרה מאלפי זהב וכסף. אספר לך עובדה שהנסתר בה מפוענח בבשורת ישוע:
יום בהיר אחד הוגה הייתי אודות גורלי בחיים, ובעודי מהרהר פקדה את ביתי המולת אנשים. "איפה הבניומין שלך?" מסוגר בחדרי אך זיהיתי את קולו של רב הישיבה בה למדתי, אשר פנה בשאלה זו אל אימי. כאשר פתחתי את הדלת ניצבו שם לתדהמתי עשרות אנשים: חוג מכרי האישיים, סגל משפחתי, אברכים עטורי גלימות שחורות וחבושי שטריימלה, שכני, וגם עוברי אורח אשר נעצרו בחזית הבית לדעת מה קורה.
"שייב פה!" במבטא אידישי רוגז פנה אלי הרב. "לאן אתה הויילך? - לארץ הגויים?! אייפה אוהייבת ארץ ישרואל?" אחר פתח את הגמרא והחל קורא ומטיף לי מוסר ד'רבנן.
אמת, רחשתי אהדה מיוחדת לאותו רב נדבן, אם כי כל נסיונותיו לשכנעני לשוב מהחלטתי עלו בתוהו. באוגוסט 1983 ,כשלושה ימים אחרי שטיפת המוח שנערכה לי מצד הרב ורוב הנוכחים בביתי, חבוש כיפה ומבוצבץ ציציות, חגתי מעל יבשת אירופה בלוויית ידידתי (כיום אשתי). לפתע בגובה 3000 רגל מעל פני האדמה, פקדה אותי הרגשה איומה. זכרתי כי ימים ספורים בלבד לפני שהעליתי על דעתי לנסוע לארץ הפיורדים, סיפר לי אחד מבני המשפחה שחלם על גורלי ושכדאי שאשקול היטב את עניין התבוללותי.
נחתנו בשלום אולם לא יכולתי להשתחרר מכבל המחשבות שהטרידוני ללא הרף. "מה בעצם באתי לחפש פה? האם אני עד כדי כך מטומטם שאעשה עצמי לליצן בעיני הכול, המהלך עם כיפה וציציות? מה גויים מבינים מערכה של חסידות סגולית זו?"
חודש ראשון עבר עלי אי שם בכפר נידח. עטיני החזירים סחטו את התיאבון והקור מייבש את העצמות. נו, טוב שיש אמא שדואגת. אבל מה עם הכביסה? ומי מבשל את האוכל? שמעתי שמדברים פה על שיווין, ולחיות כאן זה פשוט שיגעון.
נקודת מפנה
חמישה חודשים לאחר מכן, 'גוד דג, גוד דג' (בנורבגית 'שלום, שלום'). טקס היכרות ראשוני נערך בביתי. עובר אורח שבא לערוך ביקור נימוסין אצל אשתי מתקבל בברכה. "דניאל האתיופי", זהו שמו של האורח אשר נשא עימו את דבר אלוהים כדי לבשר לי את הסוד שהיה צפון מעולמים וכעת ניגלה לקודשיו: JESUS CHRIST, ישוע המשיח. במהלך שיחתנו נתבקשתי על ידי איש שיחי הנכבד לעיין בספר ישעיהו הנביא פרק נ"ג פס' א וגומר סוף הפרק. כשקראתי, פני זהרו וקרנו מאושר אמיתי והתלהבות חסרת מעצורים פקדה אותי. הושטתי יד עצור לעברו של דניאל ואמרתי לו:
"דניאל, עד כאן! ועתה, מאחר וניגלה לי דבר אלוהים על ידי רוח קודשו, מחר עם אור הבוקר אני הולך להיטבל בשם ישוע הנוצרי לשם סליחת חטאי. נוסף על כך, דניאל, אני רוצה שתדע שמה שחשתי בעת שרוח הקודש הושרה עלי לא חשתי מעולם! תמיד האמנתי באלוהי אברהם יצחק ויעקב, וגם כעת אני מאמין בו. אבל את דרכיו וגאוניותו לעולם לא אצליח להבין. יברכך האל, דניאל. אמן".
קורא יקר! אינני משכנע את עצמי להאמין לאמת כפי שאינני כופה עליך להאמין לשקר. אמונה לשמה היא דרך חיים היאה לבני אדם, ולפיכך היא גם סוגדת לאל אחד. יתרה מזו, חלילה לי פן יישמע דבר עדותי אליך כשטות ופרי של דמיון פרוע אשר צמח עקב מועקה ושלון בחיים. באמת תמימה ובלא כל עילה לדובבך, אני מציע לך לפתוח את ליבך לאלוהיי ואלוהיך, ולבקש את רחמיו על מנת להציל את נפשך מאש עולם ביום ה' הגדול והבורא. מי שחושב אותי לצפעוני הרי שהרעל בו נמצא, לא בי.
לסיום עדרתי זו ברצוני לומר: אני יודע במי אני מאמין, וכל עני רוח ירא שמיים אשר נפשו דורשת אמת וחפצה לדעת מה מסתתר אחרי מסך המוות, מיהו האיש מנצרת, יבחן היטב ובשקידה רבה אם מה שהעדתי נכתב מתוך רצון לשכנע את עצמי או ממניע טוב ויראת שמיים.
קורא יקר!
אם סיפור חיי דומה לשלך או אף שונה ממנו לחלוטין , הצעתי לך:
קרא את הברית החדשה, אפילו אם רק לשם סקרנות.
מיטב איחולי , ואשריך כי תאמין שישוע הוא המשיח.
בנימין לוי, מאי 1986
|
