הנס שלי: סיפורם של ארנסט ואליסבת קסוטו

לסיפור המלא באנגלית, הקליק כאן .

אם שואלים אותי "ג'ורג', איזה נס מאוד בולט בחייך?" אני עונה מיד: "אני! אני הנס." אני יודע זאת כי אני ואחי נולדנו לשני אנשים ששרדו את השואה. יתרה מכך, שני הורי באו לאמונה בישוע המשיח בגלל החויות שעברו עליהם. הם הקדישו את חייהם למשיח, ועם זאת היו נחושים בדעתם לשמר את יהדותם. כך היו ליהודים משיחיים. אבי הוסמך לרועה קהילה ואמי הייתה מורה לשפות לועזיות בבית ספר תיכון. כל חייהם הם שירתו את האדון והעידו ברחבי העולם על פעולתו של אלוהים שהוביל אותם מהתופת של השואה אל הצלב בגולגתא. נולדו להם חמישה ילדים – שני זוגות תאומים ובת גדולה. הם היגרו לארה" במהולנד בשנת 1952 ואבי החל את שירותו בקהילה היהודית בניו ג'רסי. בשנת 1968 הוא קיבל הזמנתה של הקהילה המשיחית עמנואל שבבלטימור להיות לרועה הקהילה. בקהילה זו גדלתי וחונכתי באמונה המשיחית והיהודית גם יחד. במשך כל ילדותי התמודדתי עם השאלה "איך אתה יכול להיות גם יהודי וגם משיחי?" אנסה לענות על שאלה זו.

_________________________

ארנסט קסוטו: נס הגאולה

אבי מעולם לא התייחס לאמונתו במשיח כ"המרת דת". הוא אמר תמיד שהוא "יהודי שלם". הוא זכה להכיר את המשיח שעליו ניבאו הנביאים מאות שנים לפני שהמשיח בא. אבי קרא את ישעיהו נ"ג שמתאר את העבד הסובל והבין שהתיאור  יכול להתייחס אך ורק למורה היהודי מנצרת.

אבי קרא את הברית החדשה כשהיה כלוא ברוטרדם. היה לו שם רק ספר בריתות ורק בו הוא יכול למצוא נחמה. הוא קרא את ארבעה הבשורות שסיפרו על תולדות ישוע, שירותו, מותו ותחייתו. אל אף שהסיפור נשמע לאבי מוזר בזמנו, הוא הגיע לאמונה. הרבה פעמים אנחנו פונים למשיח לעזרה כשאנחנו נמצאים בנקודה השפלה ביותר בחיינו. בהיותו בתא חשב  אבי על מותו הקרב. הוא כבר נפרד מהרבה חברים, ביניהם ארוסתו האהובה, כשהם נשלחו למחנות ריכוז ולמוות בטוח. הוא ציפה לגורל דומה.  שם בתא ברוטרדם הוא נפגש עם המשיח פנים אל פנים והמשיח שאל אותו: "ואתה, מה אתה אומר מי אני?", כפי ששאל את פטרוס (לוקס ט': 20).

אבי קרא קטע מהאיגרת אל הרומים שרלבנטי גם אלינו היום. שאול השליח כתב:

"...כי קרוב אליך הדבר, בפיך ולבבך."  זהו דבר האמונה שאנו מבשרים. ואם אתה מודה בפיך שישוע הוא האדון ומאמין בלבבך שאלוהים הקים אותו מן המתים – תיוושע. הרי בלבו מאמין איש וייצדק, ובפיו יודע וייושע (רומ' י' 8-10).

קטע זה סיפק לאבי הצדקה לומר לעצמו "ישוע הוא האדון". לאחר שהתחרר מהכלא והתחיל לבשר את הבשורה בין היהודים, זה הפך לחלק חשוב ממסרו. שאול כתב גם ברומים א:16:

"אינני בוש בבשורת המשיח, שהרי היא כוח האלוהים להושיע את כל מי שמאמין, את היהודי בראשונה וגם את הלא יהודי."

הבשורה הזאת היתה צריכה לבוא בראש ובראשונה לעם היהודי כי מהם יצא המשיח. היהודים בתקופתו של שאול דחו את ישוע כמושיע רוחני כי הם ציפו למושיע פוליטי שישחרר אותם מהעול של רומי. אבי רצה  שבני עמו של המשיח, היהודים, יכירו בו כפי שהוא באמת: המושיע של העולם המושיע מחטא וממוות.

כאשר הציג אבי את המסר הזה לעם היהודים הוא חש חובה לשמר את היהדות שלו ולטפח אותה. אמונתו במשיח לא דרשה ממנו להזניח את הדרכים ואת האמונה של העם שממנו בא המשיח. למעשה, ההכרה במשיחיותו של ישוע דרשה אמונה יהודית עמוקה הרבה יותר מזו שהייתה לו קודם לכן. אבי האמין באופן מעשי ביותר בפסוקים הבאים:

"ובה שמחים אתם גם אם מן הצורך הוא שתתעצבו זמן מה בכל מיני מסות כדי שאמונתכם הצרופה והיקרה הרבה יותר מזהב, הנשחת על אף היצרפו באש, תצא לתהילה ולכבוד ולתפארת בהתגלות ישוע המשיח; הוא אשר אתם אוהבים אותו אף כי לא ראיתם אותו, ואשר כעת אינכם רואים אותו ובכל זאת מאמינים אתם בו וששים בשמחה מפוארת ועצומה מספר, בהשיגכם את תכלית אמונתכם, את ישועת נפשותיכם (פטר"א: א' 6-9).

שמעון פטרוס מתאר את השמחה שאנו חשים, ושלדעתי חש אבי כשהבין שישוע הוא המשיח הגואל, שגאל אותו לא רק ממוות בתאי הגזים אלא מהריקנות של חיים ללא אלוהים בעולם הזה ובעולם הבא. לא ניתן לתאר את השמחה הזאת במילים. איננו יכולים להסביר אותה במונחים מדעיים או הגיונים. השמחה הזאת והתחייה שממנה היא נובעת, הן נס. זהו נס שהוא נחלתו של כל מי שמודה בפיו ש"ישוע הוא האדון".

__________________________

אליזבת (רודריגז) קסוטו

אמי ואחיה, דודי הנרי, לאולם לא יראו שוב את הוריהם. בשנת 1960 נודע לאמי מהצלב האדום שהוריה מצאו את מותם בתאי הגזים באושוויץ. האישה המשיחית שהחביאה את אמי במהלך המלחמה, שהיכרנו בשם "דודה גרייס" (טנטה גרי בהולנדית), הייתה לאפוסטרופוס של אמי בסוף המלחמה , והן שמרו על קשר הדוק עד למותה בשנת 1964.

בשנת 1983, כשאספו את השמות של חסדי האומות במוזיאון השואה בארה"ב, שלחה אמי את השם של גריס בוגארטס כאחת מחסידי האומות שהגנו על יהודי אירופה במלחמה. אשתי ואני החלטנו לקרוא לבתנו הבכורה בשמה של אישה אמיצה זו. כשאני מסתכל את בתי הקטנה, גרייס, אני רואה בה את נס החיים שניתן לאמי דרך גריט בוגארטס.

אמי הייתה שותפה לאמונת אבי לאורך כל הדרך. הם שירתו את האדון באמונה בתקופות קשות ובתקופות מבורכות יותר. הוריי נפגשו בשנת 1948 בכנס צעירים של האגודה היהודית המשיחית. עד למותה מסרטן בשנת 1984 שירתה אמי בנאמנות כאשת רועה קהילה ובו בזמן הייתה אם יהודיה טיפוסית. אמי נפטרה באופן פתאומי בשנת 1984 לאחר שחזרה מגרמניה, שם נסעה ללמוד בזכות מלגה, כדי לטפל באבי שהתחיל להראות סימנים של מחלה דומה לאלצהיימר. הוא נפטר פחות משנה אחריה.

אמי עמדה מול אתגר גדול לאחר שהגיעה לאמונה המשיחית. שני הוריה נרצחו בתאי הגזים באושוייץ. הם מתו כי היו יהודים. ועכשיו היה עליה להתמודד עם העובדה שהיא חובקת את דתם של רוצחיהם. ברור שאף משיחי אמיתי לא היה משתתף ברצח ההמוני בשואה. אבל הנערה בת שמונה-עשרה ששרדה שנים של כיבוש ושל שבי, לא יכלה שלא לקשר בין הדברים. הכאב והזעם על אבדן כה נורא בגיל צעיר כל כך, היו טראומטי. אין פלא שהיא התחתנה עם אדם שהיה מבוגר ממנה בשנים-עשר שנה בחיפוש אחר דמות אב כדי להחזיר את מה שנאבד לה בשואה.

אבי ביקש מאמי לסלוח לגרמנים. שנים רבות היא שמרה טינה לעם הגרמני. על אף שאמונתה בישוע הייתה אמיתית ושימשה לקו מנחה בחייה כשטיפחה את משפחתה ובנתה את ביתה בארץ חדשה, היא שנאה את הגרמנים. אני זוכר את אמי מצהירה  שרגלה לעולם לא תדרוך על אדמה גרמנית כל עוד לבה פועם. לבה התקשה והיא אחזה בכל מאודה לכל מה שנשאר לה מהוריה: השנאה כלפי הגרמנים.

אבי השלים עם שוביו וסלך להם על מעשיהם, כפי שציווה ישוע . זמן מה לאחר סיום המלחמה נודע לו שמפקד הכלא שבו נאסר, שוכב על ערש דווי. אבי ביקר אצלו וסלח לו. אמי לא רצתה לקחת אז שום חלק בגישה זו.

מאוחר יותר, כשהיא התבגרה באמונתה, גם היא למדה להתמודד עם השנאה שלה. לאחר שכל ילדיה גדלו ועזבו את הבית, היא קיבלה תעודת הוראה בשפות לועזיות. היא לימדה גרמנית, צרפתית ואנגלית. לאחר חמש שנות הוראה היא זכתה במלגה שאפשרה לה ללמוד את השפה והתרבות הגרמנית בגרמניה, ובו זמנית ללמד שם אנגלית. לאחר חודשים ספורים בגרמניה היא חזרה לארה"ב כדי לטפל בבעלה החולה. שלושה ימים אחרי שחזרה לארה"ב היא עברה ארוע מוחי שנגרם מגידול במוח. האדון אסף אותה אליו במאי 1984.

לפני מותה בטרם עת, למדה אמי לשים בצד את סיפורה האישי. כפי שציווה המשיח, היא למדה להתפלל עבור רודפיה. כשם שהמשיח סולח לנו, סלחה אמי לאלה שגרמו לה אבל. להתגבר על הכאב העמוק והשנאה שהתעוררה בעקבות השואה – זהו נס. אני בטוח שאמי התגברה על כעסה לפני מותה. היא הייתה אישה כל כך אוהבת, ומשיחית כל כך חזקה , שקשה להעלות על הדעת שלקחה את השנאה הזו לקבר.

הנס שלי: כמה הרהורים

הישרדותם של הוריי היא נס. היא מגלה לנו מה אלוהים דורש מאתנו גם בתקופות הנוראות ביותר. האדון קורא למשיחיים לעמוד באמונתם, גם אם עליהם להקריב את עצמם. מי שהחביא את הוריי סיכן את חייו כדי שאחרים יחיו. אנחנו עומדים מול אותן בעיות היום, ובאמצעות תפילה, עלינו לפעול ולא להיות אדישים. סיפורם של הוריי הוא ההיפך מהציטוט המפורסם של מרטין נימולר, מנהיג משיחי בזמן שלטון הנאצי בגרמניה:

קודם הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול מפני שלא הייתי קומוניסט;
אחר כך הם באו לקחת את הסוציאליסטים, ואני לא הרמתי קול מפני שלא הייתי סוציאליסט;
אחר כך הם באו לקחת את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי מפני שלא הייתי חבר איגוד מקצועי;
אחר כך הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי מפני שלא הייתי יהודי;
אחר כך הם באו לקחת אותי  ולא נותר כבר אף אחד שירים קולו למעני.

רועה קהילה גרמני אחר, דיאטריך בונהופר, אמר : "כשישוע קורא לנו הוא מזמין אותנו לבוא ולמות". בונהופר נעצר ומת בשואה.

בעולמנו היום אולי לא ניהרג בידי מישהו כמו היטלר משום שאנו מכריזים על ישוע במלחמה בגזענות ובאי צדק. אבל אנחנו עלולים לסבול "מיתות קטנים" כתוצאה מיושרנו. חברים עלולים להתרחק מאתנו. חברי משפחה ואף בני הזוג שלנו עלולים להתרחק מאתנו בגלל עמדתנו נגד בדיחות גזעניות ומיכוון שאנחנו מחבקים את מי שנחשב בחברה לנחות או משונה .

יש לנו מורה שנקרא ישוע המשיח. אם אנחנו שואפים לחיות כמו שהוא חי, עלינו להיות נכונים להגן על קרבנות של אי צדק ושל גזענות.

אני רוצה להדגיש דבר אחד: הישרדותם של הוריי היא הנס שלי. אמונתם היא הנס שלי. אחיי ואחיותיי הם הנס של הוריי. כולנו עדים לחסדו ולאהבתו של אלוהים. כל אחד מאתנו מתהלך עם המשיח בהתאם להבנו האישית. איש מאתנו לא נושע בגלל היותו "בן של מבשר". כל אחד מאתנו (אחי ואני) היה צריך לקרוא, ללמוד ולחיות את מה שהאדון ציווה עלינו. בסופו של דבר, דרכו של כל אחד הייתה הדרך לאמאוס. כל אחד בחר ללכת עם האדון. הרבה פעמים ישוע נאלץ לשאת אותנו כי אנחנו חלשים מדי, מדוכאים מדי, או סובלים מדי כדי ללכת לבד. הרבה פעמים הסתכלתי בפני ישוע בלבי ושאלתי "למה יש רק עקבות של אדם אחד בלבד, אדון?" ובכל פעם הוא ענה לי בקול שקט ורך: "בני, אני נשאתי אותך בידיי."

יש נס שכולנו מייחלים לו. אני רואה את הוריי מחכים לחמשת ילדיהם לרגלי הצלב, בגולגותא. כשאני מתפלל ומבקש חיים פוריים בעולם הזה, אני מתנחם במילים של השיר ‘שקט נפשי’".

Be still, my soul; the hour is hastening on
When we shall be forever with the Lord,
When disappointment, grief and fear are gone,
Sorrow forgot, love’s purest joys restored.
Be still, my soul; when change and tears are past,
All safe and blessed, we shall meet at last.

המילים האלה מתארות את הנס הגדול ביותר: ניצחונו של משיח על המוות. זוהי המתנה שהוא מעניק לנו.

כל הזכויות שמורות-לג'ורג' קסוטו

תורגם ופורסם באתרנו ברשותו הנדיבה של ג'ורג' קסוטו

 מקורות:

1994, 1998 The Last Jew of Rotterdam, E.Cassutto, Pomegranate Publications
 

שלח לחבר      

הדפס