ישעיה נ"ה 3
The Hebrew Christianity Quarterly   מאת: ארנסט לואוויי מתוך  
פורסם בעברית לראשונה בעיתון "מעט לעת - ילקוט למחשבה משיחית" אוק-דצמ' 1983, גליון 38
 

נולדתי למשפחה יהודית בברלין שבגרמניה. אני יכול לזכור ילדות מאושרת מאוד. להורי הייתה היכולת להעניק לילדיהם את כל משאלות ליבם, כך שכמעט ולא נותר לנו דבר להתאוות אליו. למרות זאת אני זוכר, אילו באותם ימים רחוקים, כמיהה למציאות עמוקה יותר. לצערי, להורי לא הייתה אמונה דתית כלשהי; להיפך, הם נטו לכפירה מוחלטת. כתוצאה, הדרך היחידה בה יכולתי לתת פורקן לרגשות שפיעמו בי הייתה אמירת תפילה קטנה שאחד מילדי העוזרות שלנו לימד אותי.

מאורע אחר מימי ילדותי שמזדקר בזיכרוני הוא אסיפה של חיל הישע שנערכה תחת כיפת השמים בצהרי יום א' אחד באחת מכיכרות ברלין. משפחתנו יצאה לטייל וכאשר חלפנו בסמוך לכיכר כבר הייתה הדרשה בעיצומה. אינני זוכר מאומה מן הדרשה עצמה כיוון שאיש מאיתנו לא היה מעוניין במידה מספקת בכדי להישאר ולהקשיב, אבל שורתו האחרונה של המנון ששרו נחקקה בזיכרוני והטביעה בי רושם בל יימחה: "האם טוהרת בדמו של השה?" לאמיתו של דבר לא הבנתי את פשר המלים, אבל אי אפשר היה להתעלם מקריאה התגר שבהן. אלוהים גם לא נתן לי לשכוח אותן, ומדי פעם בפעם הייתה עולה על שפתי ובליבי השאלה, "האם טוהרת בדנו של השה?"

 

שנים חלפו. שנים נעימות וחסרות דאגה. ואולם כל הזמן הלכו ענני הסערה והצטברו. המפלצת האנטישמית פשטה בכל גרמניה. חסידיה הלגו ורבו בכל מקום. לבסוף, בינואר 1933, החל גל של רדיפות שהגיע לממדים חסרי תקדים בהיסטוריה של האנושות. גם משפחתנו לא נמלטה מכך, אף שאלוהים בטובו שמר עלינו מפני הגרוע מכול.

כינון הרייך השלישי השפיע על חיי כל יהודי במדינה. למרות שהייתי אז בגיל הנעורים בלבד, לא יצאתי מכלל זה. לימודי התיכוניים קוצרו, וכיוון שגיליתי עניין באלקטרומכניקה סודרה לי חניכות במקצוע זה במטרה לעשותנו לבעל מלאכה. בערך בתקופה זו החל המאבק הנפשי האמיתי שלי.

המון רב של שאלות העסיקו את מחשבתי. מהי סיבתה של התפרצות זעם פתאומית זו? מדוע חייבים כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לסבול? מדוע אלוהים מרשה כל זאת? מדוע אינו מתערב? למה? למה? החינוך היהודי המסורתי לא יכול היה לספק את התשובה לאף אחת מתהיות אלה ורבות אחרות. הורי הרשו לי ללמוד את התנ"ך והברית החדשה בבית הספר, אבל הגישה השכלתנית לכתבי הקודש ששלטה אז שללה מאיתנו את רחשי הכבוד הראויים לכתבי הקודש והותרה אותנו עם ריקנות גדולה עוד יותר. פניתי, אם כן, לנתיב האחד והיחיד שהיה פתוח בפני: בית הכנסת. התחלתי ללמוד עברית, בידעי שכך אוכל להיטיב להבין את הדרשות ובחשבי שתהא זו הכנה טובה לקראת עלייתי לארץ ישראל לכשיתאפשר הדבר.

אבל "לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדריכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". משפחתנו החליטה להגר לדרום אפריקה. למרות שהייתי חפשי להישאר מאחור ולהמשיך לפעול למימוש תכניתי לעלות לישראל, הגעתי למסקנה שמוטב לצאת עם הורי ל"חוף הזהב של אפריקה".

 

החודשים הבאים היו מלאים בפעילות. כל אחד מאיתנו חייב היה לקחת על עצמו חלק מן האחריות הכרוכה בהקמת בית חדש. אני חייב לציין במיוחד את מאמציה המסורים ואת עמלה הבלתי נלאה של אימי, שתרמה יותר מכול להקמת הקן המשפחתי. אלא שלא זה, לא החופש האישי שזכינו בו מחדש, אף לא עבודה כרוחי שמו קץ לחיפושי. השתתפות קבועה בתפילה בבית הכנסת, שמירה על חוקי הכשרות, ניסיון ללמוד ככל האפשר יותר מתורה שבעל פה, כל אלו לא יכלו לספק את כמיהות ליבי העמוקות. חברים אמרו לי שאני יותר מדי רציני: "עליך ליהנות מן החיים כל עוד אתה צעיר. עזוב את הדברים האחרים לזקנים; יהיה לך די זמן אחר כך!" האם צדקו ככלות הכול? עד כה לא הצלחתי בחיפושי אחר האמת ואחר אלוהים; אולי אני רודף אחר חזיון תעתועים?

נהגתי כעצתם והתחלתי ליטול חלק בתענוגות העולם, כשאני מתעלם מהזהרתו החמורה של הנביא יריהו: "כי שתיים רעות עשה עמי: אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים". התחילה נראה שיש הנאה אמיתית במרוץ המטורף, אך לא לזמן רב. זוהר וברק שבעולם מסוגלים היו לשכר אותי לזמן קצר בלבד. באורו הנכון העולם דומה לתיאור מספר תהילים: "במאזניים לעלות המה מחבל יחד".

 

בתקופה מכריעה זו בחיי פגשתי אישה משיחית שעבדה במשרדי החברה שהועסקתי בה בייצור מכשור מדעי. ההבדל בינה ובין יתר חברי הצוות היה כה בולט עד שאי אפשר היה שלא להבחין בו. במהלך השיחות הרבות מספור שניהלתי עימה נוכחתי לדעת שהיא האדם הראשון שפגשתי שהכיר את אלוהים כמציאות חיה. הנה, סוף סוף, אדם שלא רק חיפש, אלא גם מצא. אם כך, יש דרך לאלוהים! התאכזבתי מאוד לשמוע מפיה שישוע הוא אותה דרך. כפי שאמר ישוע, "אנוכי הדרך, האמת והחיים. לא יבוא איש אל האב בלתי אם על ידי". משיחיים מקבלים דברים אלו כמובנים מאליהם, אבל איך יכול יהודי להאמין בזה שמאמיניו רדפו את בני עמו לאורך הדורות? (עוד היה עלי ללמוד להבחין בין גויים למשיחיים).

עדם הרעיון נראה כה בלתי אפשרי עד שניסיתי לעקור אותו ממחשבתי. אך לשווא. היהדות המסורתית "שקול נשקלה במאזניים, ונמצאה חסרה!" אם אין כל דרך אחרת מלבד ישוע המשיח, מה אז? הגאווה ודעות קדומות חסמו את דרכי לחקירה נוספת, אבל אלוהים סילק את אלה בדרכו כלילת החכמה. לפתע, במיטב שנותיו, מת חבר טוב שלי. דבר זה זעזע אותי מאוד. מה היה קורה לי אחרי המוות לו הייתי אני זה שצריך למות? "דבר כזה פשוט לא יתכן", התווכח עימי שטון נשמותינו, "אתה צעיר ממנו. אתה בריא וחזק. אל תהרהר באפשרות כזו". אולם אלוהים הראה לי שאפשרות כזו בעצם לא הייתה רחוקה כל כך כפי שנטיתי לחשוב. זמן קצר לאחר מכן הייתי מעורב בתאונה חמורה שבנסיבות אחרות עלולה הייתה להסתיים אחרת משהסתיימה. זו שמשה לי הזהרה נוספת שלא לדחות את הקריאה, |היכון לקראת אלוהיך, ישראל". "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו, בהיותו קרוב".

 

נזכרתי שאבי בזמנו חיפש ניחומים ועידוד בכתבי הקודש בעיתות משבר. פניתי, על כן, גם אני לספר היקר הזה. נהגתי על פי עצתה של אותה ידידה משיחית והתחלתי לקרוא בתנ"ך. דהיינו, בנבואת ישעיהו. אין אדם, מלבד אנשים חסרי לב לחלוטין, שיכול לקראו את דרשותיו של ישעיהו ולהישאר אדיש; הן עשו עלי רושם עמוק ביותר. "הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנואל". מי זה יכול להיות, אם לא הנביא מנצרת? "כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד, שר שלום". איזה בן או ילד יעיז לקרוא לעצמו אל גיבור? – רק ישוע, שטען להיות אחד עם האב. "הן לצד' ימלך מלך ...והיה איש כמחבא... כצל סלע כבד בארץ עייפה". שוב, אין מתאים לתמונה יפה זו חוץ מ"האיש שנולד להיות מלך", המשיח, צור דורות ישראל.

כך גדל האור מדי יום ביומו ובטחוני גדל עימו. "חינם נמכרתם, ולא בכסף תגאלו". – צרי לרוח סוערת! ישעיהו נ"ג הוא שהביא לי את המנוחה שחיפשתי. סבלות המשיח בעד ישראל והעולם כולו מתוארים בו בשפה נשגבה. "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה". עין האמונה הסתכלה עכו אל מעבר לחיצוני: "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו; מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו, וה' הפגיע בו את עוון כולנו". פסוקים הרי-משמעות אלה הביאו אותי לדעת את אמת האלוהים; ובו, שהוא המרכז האמיתי של ישראל, מצאתי את התשובה לכל בעיה מבעיותיי. התוודיתי על חטאי ועל חדלוני, הבטתי אל ישוע המשיח, הקורבן שלי, שסבל כאב ומת במקומי, וקיבלתי אותו לחיי באמונה. אותו לילה חזרה עוד כבשה אבודה מ"הכבשים האובדות לבית ישראל" אל עדר הנגאלים; סוף סוף הגעתי הביתה.

השמחה שמצאת במשיח, שלוות הנפש, הביטחון שבסליחת חטאי ובחיי הנצח היו יקרים לי מכל יקר בימים הקשים שבאו לאחר מכן אמונתי הועמדה במבחנים קשים, אך שום דבר לא יכול היה לשים לאל את עבודת החסד של אלוהים בליבי. משאלת ליבי הכנה הייתה להביא את הישועה המבורכת הזאת לידיעת אחרים, וכמה חדשים לאחר מכן נעניתי לקריאה להירתם לפעילות הנוכחית שלי. המלים שנאמרו ליחזקאל הנביא כאילו הופנו גם אלי: "בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני".

 

כל זה קרה לפני שנים. במשך הזמן שעבר מאז זכיתי לאושר הגדול שכרוך בעבודה למען אלוהים, למרות קשיים וניסיונות. תהא נא לי הזכות, כל עוד אני חי, להשתמש במילותיו של אותו יהודי דגול לפני מאות בשנים ולומר לאחי ולאחיותיי היהודים, "מצאנו את המשיח!" "שמעו, ותחי נפשכם!".