אליזבת נולדה בשנת 1828 בבודפשט. היא היתה בתו האמצעית של ישראל ספיר, אדם מכובד ואהוד בקרב הקהילה היהודית בבודפשט. ישראל ספיר בא לאמונה בישוע בגיל מבוגר, וזכה לראות את כל חמשת ילדיו ואת אשתו ממשיכים בעקבותיו באמונה. הדברים הבאים לקוחים מכתביה של אחותה של אליזבת.
"אליזבת היתה יוצאת דופן לא רק בכישרונותיה הרבים, אלא גם בשכלה ובאופיה העניו והאכפתי. היא הייתה יראת שמים ושמרה בקפדנות על כל המנהגים היהודים. היבט זה של אופייה בלט במיוחד בזמן ביקור שערכה אצל אחד מדודיה שהיה יהודי שומר מצוות. הדוד הוקיר אותה מאוד, ומכיוון שלא הייתה לו בת, הוא ביקש לאמץ אותה. למורת רוחו התנגד אביה לרעיון, אך הרשה לה להאריך את ביקורה שם. בזמן שנעדרה מהמשפחה חלו שינויים מרחיקי לכת בחיי המשפחה.
"אליזבת נדרשה לשוב הביתה בדחיפות, כי עכשיו היה חשוב לאביה הדואג להרחיק אותה מהשפעת הדוד. על אף שהצטערה להיפרד, היא שמחה לחזור לחיק משפחתה. הימים הראשונים בבית היו שמחים. למרות זאת, ההבדל בין אורח החיים הדתי בבית דודה לבין אורח החיים בביתה סיקרן אותה ועורר בה שאלות רבות. היא שמה לב שחל שינוי עצום בחיי משפחתה ודרשה לדעת את פשר הדברים. אביה סיפר לה שהם מצאו את המשיח המובטח, הוא ישוע מנצרת, שה האלוהים הנושא חטאת העולם. היא נדהמה והצטערה מאוד לשמוע את הדברים האלה. הנורא מכול היה לחשוב שבני משפחתה האהובים עליה ביותר אינם אלא "משומדים". מציאות זו היתה בלתי נסבלת בעבורה. היא הצהירה בתקיפות על התנגדותה לעניין הזה.
"אביה הנבון ידע שמוטב לא לדחוק בה. בקשתו אליה הייתה אחת: שתקרא בעיון את הברית החדשה. הוא בטח בריבונות אלוהים, וידע שבכוחו לפקוח את עיניה ולדבר אל לבה. הוא ביקש משאר חברי המשפחה לא להתערב בנעשה ולא לשוחח אתה בנושא. כך הוא השאיר אותה לנפשה לזמן מה.
"לא היה ניתן לאמוד את שמחת אביה כשלבסוף סיפרו לו אליזבת שהשתכנעה שהברית החדשה אכן דבר אלוהים, ושהיא בוטחת בישוע המשיח כמושיעה. על אף שהייתה רק בת ארבע עשרה, אף אדם שהכיר אותה לא יכול להטיל ספק באמונתה הכנה והאמיתית במשיח. היה נראה לעין שהיא רוצה להתמסר לו ולחיות על פי אורו. מטבעה הייתה ביישנית ומופנמת, ולכן נהנתה מאוד בשעות שבילתה לבד בתפילה ובלימוד הכתובים. היא בילתה שעות ארוכות ביחידות עם אלוהים. אחרי זמן לא רב נתעורר בה הרצון להודות ברבים "את שאהבה נפשה". היא הבינה בשלמות את החשיבות העליונה בצעד זה ואת האחריות שיש למי שמושא את שם המושיע.
"אני זוכרת היטב את טקס הטבילה של אליזבת, את הבעת פניה התמימה ואת התרכזותה בטקס. היה זה יום בלתי נשכח. הנוכחים לא יכלו אלא להודות: "מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
זמן מה אחרי כן היא ואחותה הצעירה נשלחו ללמוד בפנימייה בקורנתל שבדרום גרמניה. בית הספר נשא שם טוב בשל רמת ההוראה שלו בכל התחומים, בייחוד בהכשרתה המשיחית. אליזבת התמסרה לחלוטין ללימודיה והתאמצה ככל יכולתה לרצות את כל מוריה, דבר שגם הצליחה לעשות. היא התייחסה בעדינות ובאכפתיות לכל הנקרים בדרכה, וזכתה לאהדת כל התלמידים והמורים כאחד. היא הייתה אהודה לא רק בשל איכויותיה הרבות, אלא בעיקר בשל אופייה הדואג והמבין. היא שאפה מאוד להשפיע לטובה על בני גילה. לשם כך, הדבר הראשון שהצליחה להוציא לפועל היה מפגש תפילה שבועי. היו לא מעט קשיים שאיימו לתסכל אותה אך היא התמידה במעשיה והצליחה להשיג את המטרה. כמה מחבריה הצעירים הביעו את רצונם להשתתף במפגשים.
"לא היה מקום לערוך את המפגשים אלא בעליית גג קטנה של הבית. שם הם נפגשו, בהדרכת אליזבת. עדותה הובילה צעירים לאמונה במשיח. המפגש הקטן הזה לא תמיד עבר בשלום. המשתתפים סבגו לעג מצד חבריהם, וזכו לכינוי הגנאי "דתיים", אך הדבר הוביל את אליזבת "המשוגעת" להתמיד עוד יותר בקנאותה. רועה הקהילה שלה, שהיה משיחי מסור, שוחח אתה רבות ואף לימד אותה עברית.
מבשר אחד, ששהה שם אז, חיבב אותה מאוד ופתח בפניה את ביתו, לשם היא עברה לגור. הוא לימד אותה אנגלית. לאחר שהות של שנתיים חזרה עם אחותה לביתה בפסת. מכריה הצטערו מאוד להיפרד ממנה. היא שמרה על קשר מכתבים הדוק הן עם המורים והן עם חבריה הצעירים. קשר זה הלך והתעמק. היה לה חשוב מאוד שלא לאבד את אהבתם, והיא הפנתה אותם שוב ושוב לאמת שהתגשמה בישוע. כשחזרה עם אחותה הביתה, הצטרף אליהן פיליפ אחיהן, שבאותה העת למד בסמינר בקרלסרוהא.
"לאחר חופשה קצרה המשיכה אליזבת את לימודיה, ובו זמנית הייתה עוזרת בביתה ומחוצה לו. היא שוחחה רבות עם מורתה האהובה, גב' סמית, שהעריצה באופן מיוחד. כאשר הגה פיליפ את הרעיון להקים בית ספר לילדים יהודים, היא אימצה את חזונו לעצמה וציפתה בקוצר רוח להגשמתו. כשלבסוף החזון התגשם וילדים החלו להגיע בהמוניהם לבית הספר שמחתה לא ידעה גבול. היא התמסרה מיידית והשקיעה את כל משאביה בעבודתה. היא ופיליפ יחדיו היו עמודי התווך של בית הספר המרשים. בית הספר היה הצלחה וברכה גדולה, ועורר התרגשות לא קטנה בעיר. לאליזבת הייתה כיתה גדולה של בנות, ולתדהמת חבריה הקפידה על משמעת אוהבת אך תקיפה. התלמידות והוריהן התאהבו בה במהרה והעריכו מאוד את שיטת הלימוד שלה ואת יחסה אל תלמידותיה. היא ביקרה אצל ההורים בקביעות מדי שבוע ובין היתר דיברה אתם בפתיחות אודות אמונתה. הרבה מהם התרשמו עמוקות מעדותה והבחינו בדאגתה הכנה לישועת נפשם.
"במבחן השנתי הישגי תלמידותיה היו מדהימים. המפקח טורוק, שבדק את התלמידות, נותר ללא מילים נוכח כישרונה כמורה ועל שיטת הלימוד שלה. הוא העריך אותה מאוד והישגיה הסבו לו סיפוק רב. אך היא סירבה לקבל את שבחיו, ולרוב לא הייתה מודעת להשפעתה על הסובבים אותה. לבה ומחשבותיה התמקדו בדבר אחד, שהיה העיקר בעיניה, והוא לאהוב ולשרת את האדון ולעזור לאחרים ככל שהדבר עולה בידיה. היא הייתה מוכרת בקרב היהודים והגויים. כולם אהבו אותה והוקירו אותה.
"מותו של אחיה פיליפ הסב לה צער רב. הוא חסר לה מאוד, אך בו בזמן השתדלה כמיטב יכולתה להוקיר את זכרו בלבותיהם של תלמידיו, שאליהם הוא נקשר כל כך.
"לאחר מותו של פיליפ, התמסרה אליזבת עוד יותר לעבודתה, ובית הספר שגשג. בערך באותו זמן היא התארסה לאיש שטען לאמונה ואף הביע עניין רב בבית הספר. למרבה הצער חיי הנשואים לא היו מאושרים. בעלה של אליזבת התעלל בה קשות. הוריה, שלא ידעו על כך דבר, הבחינו במראה העצוב והמדוכדך שלה. כשדרשו לדעת את הסיבה לכך, היא מיאנה לספק תשובה אמיתית, ואמרה בהסתייגות שבעלה אינו מבין אותה ושהיא מקווה שישתפר. המצב התדרדר, ואביה האוהב החליט להחזיר אותה לביתו כדי להגן עליה. בריאותה של אליזבת התדרדרה מאוד עד אז, ועד מהרה היא חלתה עד שאבדה כל תקווה להחלמתה. בני המשפחה עשו כל שעלה בידיהם לשמח את ימיה האחרונים. אביה טיפל בה יום ולילה. למרבה הצער והכאב היא נפטרה בשנת 1854, בגיל 27, משברון לב.
"התמצאותה בכתובים היה בלתי רגילה. תפילותיה היו יחידות במינן ביופין, ורבות משמעות. מותה השפיע עמוקות על יהודים וגויים כאחד. כולם באו להיפרד ממנה ותלמידיה מאנו להתנחם. זה היה מאוד מרגש. אחת מחברותיה, שהייתה בת אצולה, התחננה לראות את גופתה. בראותה אותה, היא התרשמה עמוקות מהבעת הפנים השלווה של אליזבת. היא הניחה בידה עותק של הברית החדשה ונשארה זמן מה ליד הגופה בתפילה."
אדולף ספיר כתב על מות אחותו:
"אחותי הטובה אליזבת נפטרה לפני כשבועיים. אנחנו יודעים שהיא נפרדה מהעולם באמונה, באהבה ובתקווה. הצער והעצב הם רק שלנו.
היא הייתה אצילה מאוד, והתכחשה לעצמה למען מלכות אלוהים.רק פיליפ העריך אותה יותר ממני. כולנו שבים הביתה, במוקדם או במאוחר, אבל מי ייתן שנזכה לחיים ארוכים, ברצון האל!"
מקורות:
Carlyle, Gavin. Mighty in the Scriptures: A Memoir of Adolph Saphir, 1893, London: John F. Shaw and Co
